הונאת הכסף - חלק 1

כל מדינה בעולם נמצאת בחוב. ארצות הברית חייבת שלושים ושמונה טריליון דולר. יפן חייבת תשעה טריליון. העולם כולו חייב שלוש-מאות וחמישה-עשר טריליון. פי שלושה מגודלה של הכלכלה העולמית. אבל אם כולם חייבים כסף, למי בדיוק הם חייבים אותו? כשעוקבים אחרי שרשרת הנושים, כשבודקים מי באמת מחזיק בחוב, מגלים שהעולם לא חייב כסף למישהו ספציפי; הוא חייב כסף לעצמו. ארבעה בנקאים על פני שלוש מאות שנים בנו מערכת שבה החוב לעולם לא יכול להיות משולם. שבה ממשלות לוות לנצח. שבה הריבית זורמת תמיד כלפי מעלה. ושבה האנשים שתכננו את המלכודת מרוויחים מכל תשלום, מכל משבר, ומכל חילוץ כלכלי. זו לא קונספירציה; זו היסטוריה מתועדת. הפגישות קרו. החוזים קיימים. המנגנונים הם נחלת הכלל. וברגע שתראו איך הם בנו את זה, תבינו למה שלושים ושמונה טריליון זו לא "בעיה שצריך לפתור". זו המערכת שעובדת בדיוק כפי שתוכננה. בואו נראה את ארבעת האדריכלים. ארבעת הרגעים שבהם מלכודת החוב הונדסה. ולמה כל הממשלות לכודות בתוכה עכשיו ללא מוצא

הונאת הכסף - חלק 2

עד תחילת המאה ה-19, ממשלות אירופה כבר חיו על חובות. הן לוו בשביל מלחמות, תשתיות, והוצאות שוטפות. אבל לא היה שוק מאורגן. כל הלוואה נסגרה בנפרד. הריביות השתוללו. ורק הסוחרים העשירים ביותר יכלו להשתתף. נתן רוטשילד שינה את זה. הוא הפך את החוב הממשלתי לתעשייה. משפחת רוטשילד הקימה רשת בנקים בחמש ערים מרכזיות: לונדון, פריז, פרנקפורט, וינה ונאפולי. הרשת הזו הייתה חסרת תקדים. הם יכלו להעביר כסף בין מדינות מהר יותר מכל אחד אחר. נתן רוטשילד היה הגאון האסטרטגי. במקום להלוות ישירות לממשלה, הוא קנה אגרות חוב בהנחה, ומכר אותן למשקיעים ברווח. הוא יצר שוק משני. הממשלה קיבלה כסף מהר. והמשקיעים קיבלו נכס סחיר.

הונאת הכסף - חלק 3

עד שנות השבעים, המלכודת שבנו פטרסון, רוטשילד ומורגן עבדה גלובלית. המדינות המפותחות לוו, גלגלו חובות, ושילמו ריבית. אבל המדינות המתפתחות היו סיפור אחר. הן לוו כדי לבנות תשתיות, והתחילו להתקשות בתשלומים. המלכודת הגיעה לקצה היכולת שלה... עד שפול וולקר הפך אותה לנצחית.

הונאת הכסף - חלק 4

מי מחזיק בחוב? חברות ביטוח, בנקים, והפדרל ריזרב. המוסדות האלה קונים את החוב הממשלתי כי הוא נחשב "בטוח". אבל החוב הזה משלם ריבית. כטריליון דולר בשנה, נכון לעכשיו. הריבית הזו מגיעה מהמיסים שלנו. הכסף עובר מאיתנו לממשלה, ומהממשלה לבעלי האג"ח - שהם ברובם הגדול העשירים ביותר. זו העברה פשוטה: מהעובדים – אל ההון. כל שנה. לנצח.